אז אם נולדנו לזרוח למה אנשים מרגישים שהם נמצאים במרוץ אחרי החיים? לימודים עבודה, בית.

אנשים יושבים במוצ"ש ומתבאסים שמחר יום ראשון. קמים ביום ראשון ומחכים ליום חמישי כדי לחגוג HAPPY THURSDAY.

 

למה אנשים נמצאים במרוץ הזה ולא ממשיכים לזרוח כמו שהם נולדו לזרוח? והמנורה שלהם מהבהבת באור חלש...

והם מרגישים לעתים ממש כבויים.

​

אנשים מחפשים פתרונות בחוץ – עוד כוס יין... ספר עם תובנות...

מחכים לעוד יום חמישי, לסופ"ש, לחופשה הבאה... סופרים את הימים ומחכים לשבוע שיעבור כבר...

מה שאני רואה כול יום בקליניקה שלי זה מה קורה כשאנשים מאפשרים לעצמם לזרוח אז קורים הניסים...

​

בדיוק כמו שכתבה מריאן ויליאמסון:

"הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי. הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור. זה האור שבנו לא האפלה שבתוכנו שמפחיד אותנו יותר מכול. אנחנו שואלים את עצמנו, איזה זכות יש לי להיות מבריק, יפהפה, מוכשר ואהוב? למען האמת, איזה זכות יש לכם לא להיות? אתם ילדיו של אלוהים. כשאתם בוחרים לשחק בקטן אתם לא משרתים את העולם. אין שום דבר נאור בצמצום האישיות שלנו כדי שאחרים לא ירגישו חסרי ביטחון. נולדנו כדי לממש את הקסם האלוהי הגלום בנו. הוא לא גלום רק בחלק מאיתנו, כל אחד מאתנו נושא את הקסם הזה בתוכו. כאשר אנחנו נותנים לאור הפנימי שלנו לזרוח אנחנו מעניקים, בלי מודע, רשות לאחרים לעשות כמונו. כשאנחנו משתחררים מהפחדים שלנו, הנוכחות שלנו משחררת אחרים."